שני ילדים מנומשים ויחפים רדפו אתמול אחד אחרי השני במסדרונות מכון מנדל בירושלים. לאף אחד מהם לא הפריעה העובדה, שבאחד החדרים הסמוכים באותו מסדרון התנהל דיון אקדמי מקיף בשאלות מהותיות לגבי עתידם: האם ילדים כמותם יסבלו מבידוד חברתי, האם תהיה להם אחריות כלפי החברה שבה הם חיים, האם יסבלו מבורות, או שלהיפך, יגדלו להיות אנשים יצירתיים ובעלי ביטחון עצמי רב.

לאורך המסדרון נראו קבוצות נוספות של ילדים, משחקים, עסוקים בדבר מה או סתם שוכבים ובוהים. אמהות התהלכו עם תינוקות במנשאים צבעוניים. "החינוך מהבית - פריצת דרך או קוריוז?", הכריזה כותרת הכנס האקדמי הראשון שהוקדש לתופעה בישראל. עבור הקהל שבא להשתתף בכנס, התשובה ברורה.

למרות היקפה המצומצם של התופעה בישראל - על פי נתוני משרד החינוך, רק כמאה ילדים קיבלו אישור להתחנך בביתם, אך לפי הערכות מספרם האמיתי גדול יותר - החינוך הביתי מעורר עניין רב בציבור הרחב ובקרב אנשי החינוך. המסר שמשגר החינוך הביתי הוא מסר רדיקלי: אנשים פרטיים מפנים עורף לכל מערכת החינוך עתירת התקציבים והמנגנונים, ונותנים לילדיהם ללמוד בעצמם את מה שמעניין אותם ובקצב הרלוונטי. בלי תכתיבים ובלי מבחנים.

בין כל חסידי החינוך הביתי, קבוצה אחת המאמינה ב"חינוך ביתי חופשי" עוררה אתמול עניין מיוחד. ההורים בקבוצה זו מלמדים את הילד, או מפנים אותו לחומר לימוד, רק כשהוא שואל ומבקש לדעת. אם אינו שואל, לא כופים עליו ידע. זאת בניגוד לחינוך הביתי המקובל, שבו ההורים מנהלים תוכנית לימודים וסדר יום.

בשאר העולם יש לתופעת החינוך הביתי ממדים גדולים יותר. בארצות הברית ישנם כמיליון וחצי ילדים שלומדים בבית, במדינות כמו אנגליה וקנדה יש עשרות אלפים, ובכמה מדינות מערביות האופציה לחינוך ביתי נכללת בחוקי החינוך. מחקרים שנעשו שם על קבוצות גדולות של ילדים שהתחנכו בביתם מלמדים, שלרוב, החששות שמעורר החינוך הביתי אינם מבוססים. מחקר שנערך בקרב כ-5,000 בוגרי החינוך הביתי בארה"ב מראה שרובם החליטו ללכת ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה.

רונן שפרון, בן 18, דיבר בכנס בשבח החינוך שקיבל, ובעיניי המשתתפים היה מוצג חי להוכחת צדקתו של החינוך הביתי. הוא מנגן בכינור בתזמורת, מתלבט אם ללמוד מקצוע במדעי הרוח באוניברסיטה או לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, וטוען שאינו זוכר את עצמו מרגיש בודד אי פעם. עד כיתה ב' הוא למד בבית הספר, ולדבריו, ספר התרגילים בחשבון נראה לו אינסופי.

אחר כך התקבלה במשפחה החלטה, שהוא ואחיותיו עוזבים את בית הספר. מאז הוא לומד הכל לבד: אנגלית למד משתי ילדות שכנות שהגיעו מאנגליה, לטינית למד בגיל 9, אחרי שהתאהב ברקוויאם של מוצרט ולמד את המילים בעל פה. כעת הוא רוצה ללמוד ספרדית כדי לקרוא שירה של לורקה בשפת המקור.

מדעים ומתמטיקה רונן יודע פחות, אבל לדבריו, זה בדרך כלל לא מפריע לו. "לפעמים מפריע לי כשבתזמורת יושבים ומדברים על שיעורי בית, ואני לא מבין על מה הם מדברים", הוא אומר, "לפעמים קורה גם ההיפך. פעם דיברתי עם מישהו על גתה והוא שאל אותי מי זה. חשבתי שזה מוזר שמי שלומד בבית הספר לא יודע בכלל מי זה גתה".

רונן, אחיותיו נגה וגוני וצעירים נוספים בני 14 עד 18 שעברו חינוך ביתי, מופיעים בעבודת מחקר על החינוך הביתי שכתבה מארגנת הכנס, לילך מרום, עמיתת מכון מנדל. העובדה שיש ילדים בחינוך הביתי שהגיעו לגיל בוגר יחסית מאפשרת לקבל מהם תשובות כנות מזווית אישית על שאלות שמעסיקות מומחים בתחום.

התמונה שעולה מהראיונות היא מורכבת: ככלל, הנערים מרוצים מאוד מהחינוך שקיבלו, אך חלקם מתארים גם רגעי בדידות ומבוכה, ותוהים מה היה אילו למדו בחינוך המקובל. "יש משהו מפתה בבית הספר", אמרה הילדה נגה שפרון בראיון המצוטט במחקר, "שיגידו לך מי את. רציתי ללכת לפעמים. יש משברים. שאת בוכה, ואומרת 'מה הייתי צריכה הורים כאלה'".

עם זאת, כשנשאלו איך ינהגו עם ילדיהם, כל הנשאלים הכריזו כי יחנכו אותם בחינוך ביתי. "כשיהיו קטנים לא אשלח אותם לבית הספר, כי לילדים צעירים אין יכולת לעמוד בדרישות בית הספר", אמר רונן, "אם כשיגדלו יבחרו ללכת, לא אעמוד בדרכם".