דרור מיוחס ז"ל היה בוגר בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור י"ב. תושב כפר מיימון, עובד סוציאלי בהכשרתו.

דרור נולד בסתיו תשל"ג (1972) כאח החמישי למשפחת מיוחס בגני תקווה.
הוא גדל והתחנך בישוב הקטן שבין פתח תקוה לקריית אונו. כבן למשפחה דתית לאומית עבר מסלול של חינוך הממלכתי דתי, כולל חברות והדרכה בתנועת הנוער בני עקיבא. כבר מגיל צעיר ניכרו בו תכונות של עמידה על עקרונות ואי קבלת מוסכמות חברתיות כדברים המובנים מאליו. הוא ידע לסמן מטרות ולחתור בנחישות להשגתן. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, בתחילה כנהג טנק ובהמשך כמפקד. חבריו לשירות מתארים אותו כאדם ערכי מאד שגם בשעות קשות שמר על נורמות התנהגות ומוסר גבוהות מאוד.
עם שחרורו מצה"ל פנה ללימודים באוניברסיטת בר אילן. בתחילה נרשם למחשבים אך החליט שהוא מעדיף לעבוד עם אנשים, והמיר לימודי מחשבים בעבודה קהילתית. בסיום לימודיו החל לעבוד במחלקת הרווחה בהרצליה. דרור עבד עם קבוצת נכים שהתארגנה באופן עצמאי על מנת לדאוג לכל צרכיהם ומחסורם. הוא סירב להצטייר כ"מושיע" של הקבוצה הנתמכת. הוא שאף להתמזג איתם, וכאחד מהחבורה להעצים אותם ולדאוג שהם בעצמם ישאו באחריות,  ימצאו את הפתרונות הנכונים ויפעלו למימושם.
לאחר שנשא את עינת בת כפר מימון לאישה, הלך אחריה והעתיק את מגוריו ומרכז פעילותו לדרום. בתחילה גרו בקיבוץ עלומים ואחר כך בנו את ביתם בכפר מימון. לזוג נולדו שלושה ילדים. יעל, רפאל והודיה.
את הקריירה המקצועית שלו בדרום, דרור התחיל בניהול מחלקת הנוער במועצה האזורית שדות נגב. בסגנונו המיוחד הוביל את הנערים לכך שייטלו אחריות למעשיהם, הקימו יחדיו מועדון לשעות הפנאי וקבוצת תיאטרון טיפולי. מס' נערים עברו הכשרה של די ג'י בשם המקורי "קאסם בא" במגמה ליצור ערוצי עניין ואולי גם אופציות פרנסה עתידיות. "צריך לתת חכות ולא דגים" היה דרור אוהב לומר.
במקביל לעבודתו, דרור השלים לימודי תואר שני בעבודה קהילתית. לאחר מכן, התקבל לבית הספר למנהיגות חינוכית ע"ש "מנדל" בירושלים והיה חבר מחזור י"ב. גם במכון מנדל דרור דבק בסגנונו הפשוט והלא פורמלי. הלימודים בתוכנית נמשכו שנתיים מרתקות. דרור איש השטח השכיל, הרחיב אופקים והתחבר לעולם הספרים בכלל וספרי מחשבת ישראל והגות בפרט.
בתום הלימודים בירושלים דרור הצטרף לעמותת "מכנה משותף" בקרית גת. במסגרת זו העביר סדנאות לצוותים שונים בנושא ערכים המשותפים למגזרים השונים כגון כעס, ענווה, שמחה, כף זכות, התכנים היו מבוססים על ארון הספרים היהודי.
דרור עבד ב"מכנה משותף" כשלוש שנים, שלאחריהן עבר לעבוד במרכז החוסן של המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית של שער הנגב, שם היה אחראי על צ"חי (צוותי חירום יישוביים). במסגרת מרכז החוסן, דרור הגה תוכנית ליזמות והעצמה קהילתית אשר נקראה "דולפינים". התוכנית הצליחה מאוד וזכתה להדים חיוביים בכל הארץ. כיום הדור השלישי לתוכנית כבר פועל בשער הנגב, ויש התחלות מעודדות גם באזורים אחרים בארץ.
במקביל דרור היה גם העובד הסוציאלי הקהילתי של המושב יכיני. קשרים של אהבה והערכה הדדית מיוחדים מאוד נרקמו בין דרור ובין חברי המושב. דרור יזם הקמת "בית המדרש לאהבת חינם" בישוב. הרעיון היה לשפר את המידות באמצעות לימוד פרקי אבות, התמקדות בראיית הטוב אהבת הזולת. התוכנית ממשיכה גם היום. השלט "ואהבת לרעך כמוך" מתנוסס על שער הישוב, ולאחרונה מודל זה מיושם גם בישובים אחרים.
בשלהי שנת 2010 המחלה החמירה.
המשפחה והחברים עטפו אותו במשך כל המאבק קצר המועד על חייו. דרור השיב את נשמתו לבוראו בז' אדר ב' תשע"א והוא בן 38 שנים בלבד.
במהלך השבעה, זרם המנחמים לא פסק והסתבר שהנסתר בפועלו היה רב על הגלוי. בכל יום נחשפו עוד מעשים ופעולות שהמכנה המשותף שלהם היה נתינה וחסד משולבים בחכמת חיים בתבונה ובראיה לרחוק יחד עם צניעות ועשייה שקטה.
בשנה הראשונה לפטירתו, בני המשפחה והחברים נפגשו מידי חודש לשיעור או שיחה לזכרו. המפגשים התקיימו במחוזות בהם דרור פסע, פעל, למד וגדל. המפגשים אפשרו לקרובים ביותר הצצה נוספת לדמותו המיוחדת.
בימים אלו מלאה שנה לפטירתו.

לרגל יום השנה לפטירתו הכינה המשפחה סרטון על פועלו. לצפיה

קהילת מנדל שותפה לאבל המשפחה על מותו בטרם עת של דרור.

יהי זכרו ברוך!



חבריו מספרים על דרור:

נשמות גדולות נלקחות מאתנו מוקדם – כנראה זקוקים להן גם בשמים.
דרור היה נשמה גדולה.
הכרתי אותו בתכנית המנהיגות של מכון מנדל, מחזור י"ב: ארבעה-עשר אנשים מיוחדים שהצליחו ליצור קבוצה ולפנות בה מקום לכל אחד ואחת. לדרור זה היה טבעי: שונות בין אנשים לא הפחידה אותו. להיפך. הוא היה בראש וראשונה אדם של חיבורים. חיבורים לא כתיאוריה, אלא כדרך חיים שלא מבינה למה בכלל צריך הפרדות. היו לו הכוח והאומץ להיות שייך כל-כולו לעולמות שונים, ומשם לחבר אנשים ולהתחבר אליהם. איש של אהבה.
ואיש חינוך. בתהליך ההכרות הראשוני בקבוצה, שם העזנו להיחשף ושם נבנה האמון בינינו, הוא סיפר על העבודה שהוא עושה עם נערים, כמדריך, כעובד סוציאלי, כמחנך בכל רמ"ח איבריו. הוא ראה כל אחד ואחד – שאל את עצמו מה מתאים לו, מה יוציא אותו מהבוץ – ועשה: חיזק ילדים דרך הספורט שאהב, דרך לימוד מקצוע, דרך יוזמות עסקיות מקוריות שדרכן הם יכלו לראות את ערכם, להחזיר לעצמם את האמון בעצמם...
וזה המעט שאני יודעת, בטוח שיש עוד כל כך הרבה.

הוא סיפר על המושב האהוב, כפר מימון. על אהבת הארץ והטבע. הזמין אותנו תמיד להתארח בביתו, ולטייל. לנשום את השלווה והשקט שאפיינו את הסביבה שלו ואותו כאחד.

החיוך הכובש והצנוע
הכנות הגמורה, הברורה מאליה
הנדיבות
האומץ להיות חשוף, להיות מי שהוא
ההומור ושפע האופטימיות והשמחה
וכל זה בתוך ההתמודדות המתמדת עם מחלת המעיים, שגם עליה סיפר בגילוי הלב ובאופטימיות האופייניים לו: בלי מרירות. מתוך קבלה שלמה ומוחלטת של היש – והיה הרבה יש.

דיברנו על שיתופי פעולה; לא הספקנו להגיע לזה. היום, בתהליכים שאני עוברת, הייתי יכולה להיעזר בו מאד. ואני בוודאי לא היחידה. אבל, כנראה שצריכים אותו שם למעלה.

יפה בניה, מחזור י"ב.


הידיעה על מותו בטרם עת של דרור הכתה בי בתדהמה
התחושה הגדולה שליוותה אותי היא תחושה של החמצה ואובדן גדול למדינה
אני זוכרת את דרור הצעיר והענק מבני מחזורו.
בצניעותו חתר למצוא את הדרך הנכונה לייצור תיקון חברתי.
החום האנושי שקרן מתוכו , הענייים מלאות ההקשבה, הרצון הכנה ללמוד מכל אדם
כל אלו הפכו אותו לנכס נדיר בעולם. נדיר וייחודי .
אני זוכרת בחום את הארוחה שאורגנה לנו בכפר מימון על ידי דרור
תמיד ידו הייתה מושטת לנתינה , בפשטות בצניעות ועם חוכמה עמוקה.

שרית ברזילאי, מחזור י"א.


אני המום. הכרתי אותו מעט, בהפסקות, במפגשים בין הרצאה להרצאה (חבל שלא היה מספיק זמן למפגש ביננו בין כל ההרצאות). אבל יש ואתה לא זקוק להרבה יותר מזה על מנת להכיר בנשמה גדולה. משהו אותת לי כי לפני איש עם נשמה גדולה, משהו בלתי מומשג, משהו שלא זקוק להרבה מילים. אולי זה החם שקרן ממנו, הסקרנות, התום, טוב הלב שניכר מייד, העין הטובה. אולי זה דמותו, שמחלקי שיחות בפרוזדור, הבנתי כי דרור שואף באמת לתיקון, שואף לתיקון מתוך ניסיון חייו, מתוך הרגישות לסביבה בה גדל, מתוך דחף אמת לתקן מקומות, שאנחנו כחברה זנחנו.
אני מרגיש החמצה אישית, שההיכרות היתה כל-כך חלקית. אני מרגיש החמצה לאומית שאיש יקר שכזה אינו בחזית העשייה והתיקון החברתי בארץ.

גיא גרדי, מחזור יא'.


עינת יקרה, ילדים יקרים,
התעצבתי מאד מאד כאשר שמעתי לפני כשבועיים על מחלתו של דרור, וביום ראשון, אבוי, נודע לי שהוא הלך לעולמו. שמי מיכל כהן-הטב, למדתי במנדל במקביל לדרור (הוא היה שנה מעלי) ומאד מאד אהבתי אותו. הכרתי אותו כאדם ישר ופתוח, בלי פוזות, בלי הצגות, כאחד האומר: זה אני, זה מה שאני, ואני לא מנסה להיות משהו אחר. ואכן, למה שינסה להיות משהו אחר, הרי היה אדם כל כך טוב ונעים.
מצד אחד היה מאד צנוע ועניו, אך לא נחבא אל הכלים, הוא הביע את דעתו, גם אם זו לא התאימה למה שמצופה, כשדיבר, אמר דברי טעם, דברים רגישים.
לפני שבאתי למנדל עבדתי במשרד הרווחה, היו לנו לא מעט שיחות על שרותי הרווחה ועל עבודתנו. דרור הכיר היטב את השטח ואילו אני באתי מהמטה בירושלים. השיחות היו מעניינות ומעשירות עבורי, ובנוסף לכך, בנעימות ובסבר פנים יפות, כי הוא היה אדם כל כך נעים, נעים הליכות ועדין. דרור סיפר לי על פרויקט הגמר שכתב במנדל, וקראתי אותו בענין מאלף ועד תו, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.

דרור, אדם כל כך יקר ונדיר, הצער על פטירתו עמוק וכואב. מקוה בכל ליבי שתמצאו נחמה בדמותו, בייחודיותו, ובעשייה המשמעותית אותה הספיק לעשות. מאחלת לכם בכל ליבי שלא תדעו עוד צער, שהוא ילווה וישמור עליכם מלמעלה.

מיכל כהן הטב, מחזור י"ג.


ההכרות ביני ובין דרור לא היתה עמוקה כפי שיכלה אולי להיות. לכאורה היוותה צניעותו של דרור מחסום מסוים לקשר אך כשאני חושבת עליו עכשיו, אני מבינה שעבורי היה במה שהראה כלפי חוץ דווקא כוח משיכה מיוחד. בקהילת מנדל התוססת עניינו אותי האנשים השקטים והענווים, שיש בהם אור פנימי גדול והוא נגלה די מהר לאיש שיחם. דרור היה כזה וכך אזכור אותו. רציני, מסור, חושב, מחייך בביישנות ומתעניין באמת באיש שיחו. בשיחות אלה רצה דרור ללמוד, להכיר, לקחת מאיש שיחו ולתת ביד רחבה ממה שיש לו.
כל כך מצער לחשוב שיחסר לכם מעתה, הקרובים לו ביותר, שיחסר לקהילה שלו ויחסר לעולמנו שאינו משופע באנשי מעשה רציניים וצנועים.
מי יתן ולא תדעו עוד צער. 

תמר אוגד, מחזור י"א.


לכבוד דרור:
מים שקטים חודרים עמוק. כך תפסתי את חברנו היקר דרור.
היה בו שקט ונועם הליכות וצניעות ורוגע. הוא התבונן מן הצד במבט המבודח שלו על העולם ועל החברים. הוא דיבר מעט וקלע בול. הוא ניחן ביכולת המופלאה "לתפוס" אנשים, להבין לנפשם ומהמקום הקרוב, האמפאטי והמחויך הזה, לגרום להם לחשוב ולהתפתח.
אני זוכרת  היטב כיצד סיפר על הנערים שטיפל בהם בראשית דרכו בהרצליה. הם לא ידעו את לוח הכפל והרגישו שהם כישלון גמור בגלל זה. דרור לימד אותם שיטה עם האצבעות שלו. בזכותו התגברו על המכשול  ולמדו סוף סוף את לוח הכפל. חווית ההצלחה הייתה מרהיבה. כך, מן השביל הצדדי לכאורה, פתח דרור את הדלת לליבם ומכאן ואילך סמכו עליו.
לדרור, היה מבט ייחודי על העולם. בסדנת המנהיגות בנאות קדומים נדרשנו לבחור מנהיג או מנהיגה ולהסביר לקבוצה את הבחירה. מכל הדמויות המרתקות שנבחרו אני זוכרת רק את המנהיגה של דרור: תמר אשת ער. בחירתו נראתה לי תחילה משונה. אבל דרור הסביר ושכנע. עד כדי כך ש-שש שנים אחרי, היא המנהיגה היחידה שאני זוכרת אותה בבירור. תמר הבינה שזמן פוריותה אוזל ושיהודה לא מתכוון לקיים את הבטחתו ולתת לה את בנו הצעיר שלה. היא לקחה את גורלה בידיים והחליטה לפעול. היא חיכתה לעיתוי הנכון ותכננה בקפידה את כל פרטי התכנית, מודעת היטב שהיא עלולה לשלם בחייה אם ישתבש דבר מה בתכנון. אבל תמר לא נכנסה ללחץ וחשבה בקור רוח על כל פרט. היא הייתה שקולה ובטוחה בצדקתה. דרור סיפר על תמר כאל מנהיגה מוכשרת מאוד: אחת שרואה רחוק, לא מוותרת ולא נרתעת. היא זיהתה חלון הזדמנות ופעלה ללא היסוס ומורא בניגוד לכל המוסכמות. לבסוף השיגה תמר את מבוקשה מעל ומעבר: "צדקה ממני" מסכם יהודה את האירוע. אני ממש זוכרת את נימת קולו של דרור כשסיכם ואמר שהאישה האמיצה הזו היא הסבתא הקדומה של דוד המלך ובעצם בלעדיה לא היה עם יהודי.
יש משהו אכזרי מאוד בלכתו בטרם עת של דרור יקירנו. אבל כמו יפה, אני מאמינה שנשמתו הגדולה נדרשה שם למעלה.

מרים דרמוני שרביט, מחזור י"ב.